אמצע הלילה, אני אצלו במיטה, אחרי ערב נפלא ומלא תשוקה. רק לא מזמן חזרנו להיות בקשר אחרי נתק של חצי שנה. סיפור שנמשך און אנד אוף כמה שנים. איפשהו, בתוך תוכנו כנראה תמיד ידענו שבסוף תמיד חוזרים.
אבל... עברתי דרך ארוכה מאז שהכרנו. התפתחתי, צמחתי, צברתי ידע, התחזקתי, למדתי להעריך את עצמי יותר, להציב גבולות, לא לרצות, השתנתי...
הבנתי שהלופ הזה לא יכול להימשך לנצח. מאז שחזרנו להיות בקשר היינו כל כך עסוקים בלהנות, בכיף של הביחד, שלא דברנו בכלל על הציפיות שלנו להמשך ואחד מהשנייה. הרבה יותר כיף לעשות כיף מאשר שיחות רציניות של מבוגרים, נכון? אז למרות החששות, הפחד לאבד אותו, הפעם לא וויתרתי לעצמי והחלטתי לנצל את הרגע הקסום הזה. רגע קסום שהפך לאחר מכן לרגע כואב. היום אני מבינה כמה הרגע הכואב הזה היה חשוב ומשמעותי.
כשהייתי קטנה לא הצלחתי להבין את הכוונה שמאחורי הביטוי לב שבור. חשבתי לעצמי - מה, הלב שלי באמת יכול להישבר? אז כן, מי שעברה את זה יודעת בדיוק מה זה ואיך זה מרגיש. יש רגע שבו ממש מרגישים את הלב כאילו נשבר.. גם עכשיו בעודי כותבת את זה, אני נזכרת בכאב באמצע החזה. תחושת השבר / דקירה / צביטה בלב. הדפיקות לב שהתחילו להתגבר והנשימה שנהייתה יותר כבדה. תחושה של אובדן, חוסר אונים, מועקה, כאב... אחרי השוק הראשוני הגיע הבכי, לילות בלי הרבה שינה וימים עם חוסר תיאבון. אני מניחה שכמו שבתוך תוכי בזמנו תמיד ידעתי שבסוף נחזור, באיזשהו מקום תמיד גם ידעתי ששום דבר לא ישתנה.
לפעמים אהבה לא מספיקה. לא משנה כמה הרגש חזק, כמה החיבור מדהים ומיוחד, וכזה שאף פעם לא היה לך עם אף אחד. לקח זמן, אבל הבנתי שאי אפשר לשנות אף אחד או להכריח מישהו לטפל בעצמו, הוא צריך להבין לבד. אבל אני כן יכולה לטפל בעצמי ולשנות את חיי שלי... אפשר לומר שהייתה מלחמה מתמשכת בין הראש (היגיון) ללב (רגש) ובאותו לילה קול ההיגיון ניצח סופית.
היום כשאני מסתכלת על התקופה הזאת במבט לאחור, יש לי הערכה גדולה לאישה ההיא, זו שאז בכלל לא האמינה שהיא תצליח לעבור את זה. אבל אותה אישה כותבת לך היום, אז תאמיני לי שאם אני התגברתי ועברתי את זה גם את תעברי, גם אם זה אולי לא נראה ככה עכשיו.
כמה שהדרך כואבת - ככה היא מעצימה, סומכת עליי?
