"הלוואי והייתי יכולה להיות איתו כמו שאני איתכן, או עם החברות שלי.
איתו אני לא נפתחת עד הסוף, לא חשופה לגמרי, לא מי שאני במאה אחוז, עצורה..."
זה משהו שאמרה מישהי באחת הקבוצות שלי, וכמעט כולן הסכימו איתה,
והחזיר אותי אחורה למי שהייתי.
אנחנו משתנות על מנת להתאים את עצמינו אליו,
מוותרות ומתפשרות כדי לרצות,
עוטות מסכה כי אנחנו לא חושבות שאנחנו מספיק טובות, מושכות, מעניינות...
נמנעות מלהגיד דברים או להתנהג בצורה מסוימת, מהחשש שלא ירצה אותנו כמו שאנחנו,
עוצרות את עצמינו בגלל הפחד לאבד אותו, ובסוף אנחנו מאבדות אותו...
כמה זמן זה יכול להחזיק? עד כמה מערכת יחסים היא אמיתית אם אני לא לגמרי אמיתית בה?
אם זה לא עבד עד עכשיו, אולי הגיע הזמן לנסות משהו אחר?
פשוט להיות את? להרפות? לשחרר?
להיות מי שאת באמת, בלי להשתנות, בלי מסכות, בלי לעצור את עצמך או להתפשר.
הרי זה כל כך קשה ומתסכל "לשחק אותה" כל הזמן, לשתוק, לשמור דברים בבטן, לבטל את עצמך,
לעצור את עצמך, לא להביע רגש או את דעתך...
תנסי, מה יש לך להפסיד... (שוב)? אולי תגלי שאפשר לאהוב אותך כמו שאת?
אולי תשתכנעי שמגיעה לך אהבה?
שאת מספיק טובה? שאת ראויה?
גם אם את עדיין לא לגמרי אוהבת אותך כמו שאת...?
