ויקטור פרנקל, שהיה נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, הוציא את הספר הזה ב-1946, כשהיה בן 41, ניצול שואה, אחרי 3 שנים במחנות הריכוז. כל משפחתו הושמדה בשואה מלבד אחות.
בספר הוא מתאר את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז ומוסיף את התובנות שלו ואת גישתו לגבי משמעות החיים. הרעיון המרכזי של הספר אומר שאנשים שיש משמעות לחייהם הם אנשים שלווים ומאושרים יותר.
הוא טען, כי אלה אשר מצאו משמעות לחיים במחנות, הגבירו באופן ניכר את סיכוייהם להישאר בחיים ואף תאר כיצד הוא עצמו, בכדי לשמור על שפיותו, נהג לתת הרצאות לקהל דמיוני.
הוא סיפר שמה שהחזיק אותו בחיים, היה הרצון העז לפרסם את ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ.
הסבל שעבר במחנות הריכוז העצים עוד יותר את תפיסת עולמו, שכל אדם זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על משברים, טראומות, מצבים קשים.
הוא טען שמשמעות היא צורך בסיסי ויש לה ערך הישרדותי.
באחד מספריו האחרים, הוא הציג סקר שנערך בין סטודנטים אמריקאים שניסו להתאבד, בו הם נשאלו מה הניע אותם. 85% מהם אמרו שהחיים נראו להם חסרי משמעות, על אף שבפועל, כמעט לכולם היו חיי משפחה וחברה פעילים והישגים אקדמיים טובים.
כולנו עברנו שברון לב, כולנו עברנו פרידות, כולנו עוברים משברים, אך כאשר יש לנו משהו עבורו אנחנו חיים, משהו שממלא את הריק הפנימי שלנו, משהו שאנו חותרים לקראתו ויכולים לשכוח את עצמינו בו, רוב הבעיות נפתרות, הצרות מתגמדות והתמודדויות עם משברים יותר קלות ומהירות.
זו הסיבה שאני רואה את זה כחלק משמעותי מתהליך האימון.
ואת? כבר מצאת אותה? אל תוותרי עליה...
"מי שיש לו למה לחיות – יוכל לשאת כמעט כל איך." ניטשה